פסק-דין בתיק ת"א 1927-09

מבוא

1.      בפני תביעת שיבוב שהוגשה על יסוד הסכם בין הצדדים, על פיו התחייבו הנתבעות לפצות את התובע באותם מקרים שבהן הן אחראיות לפצות נפגעים על פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל " ה - 1975 (להלן - "ההסכם"). סכום התביעה על פי המפורט בכתב התביעה עמד על 264,285 ש"ח, 55% מהגמלאות ששולמו לנפגע, בתוספת הריבית ההסכמית עד יום התביעה.

2.      התביעה הוגשה בסדר דין מקוצר, הנתבעות הגישו בקשה למחיקת כותרת ולמתן רשות להתגונן וביום 16.2.10 ניתנה להן רשות להתגונן. בעבר הוגשה תביעתו של התובע נגד הנתבעות בגין תגמולים ששילם לנפגע, ונדונה בת"א 5419/05. התביעה האמורה נמחקה מחמת חוסר מעש, והוגשה בשנית בתיק שבפני.

3.      אין בין הצדדים מחלוקת על כך שביום 3.6.98 נפגע מר מ. ד. (להלן- "הנפגע") בתאונת דרכים כנהג ברכב שהיה מבוטח על ידי הנתבעות.  אין גם מחלוקת על כך שקיים כיסוי ביטוחי לתאונה, ועל כך שהמוסד לביטוח לאומי שילם לנפגע גמלאות עד יום פטירתו ביולי 2008.

4.      הצדדים חלוקים ביניהם בשלוש שאלות: האם מדובר בתאונת עבודה; האם קיים קשר סיבתי בין הנכות שבגינה שולמו לנפגע תשלומי הגמלאות לבין התאונה; והאם רשאי התובע לתבוע מהנתבעות שיבוב בגין תגמולים ששילם לנפגע לאחר החתימה על הסכם הפשרה בתביעת הפיצויים, שכן על פי הנטען, לא נוכו התשלומים האמורים מהפיצוי ששולם לנפגע, וזאת על יסוד המצגים שהוצגו על ידי הנפגע.

תביעת הפיצויים של הנפגע

5.      הנפגע תבע את נתבעת 1 בת.א. 17416/00 (שלום חיפה) בגין הנזקים שנגרמו לו בתאונה, מכוח חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים , התשל " ה -1975 (להלן: "תביעת הפיצויים").

6.      במסגרת תביעת הפיצויים מונו שני מומחים רפואיים. פרופ' י' גרושוביץ', מומחה בתחום הנוירוכירורגיה, קבע כי בעקבות התאונה נותרה לתובע נכות צמיתה בשיעור של 10% בגין מגבלה קלה בתנועות הצוואר, לפי פרט 37(5)(א) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי ( קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה ), תשט " ז -1956 (להלן: "התוספת לתקנות"); וכן נכות בשיעור של 20% בהתאם לפרט 29(2)(א) לתוספת לתקנות, בגין חולשה ספסטית בגפיים.

7.      ד"ר אהרון לוריא, מומחה בתחום האורולוגיה, קבע כי לא נותרה לנפגע בעקבות התאונה נכות בתחום זה. סך הנכות המשוקללת שנקבעה לנפגע בתביעת הפיצויים הייתה 28%.

8. ביום 17.8.05 נחתם בין הנפגע לבין נתבעת 1 הסכם פשרה (להלן- "הסכם הפיצויים"), ולפיו שולם לנפגע פיצוי בסך של 200,000 ש"ח מעבר לתגמולים ששולמו לו על ידי המוסד לביטוח לאומי.

תאונת עבודה

תמצית טענות הצדדים

9.      התובע טען בסיכומיו כי התאונה שאירעה לנפגע אינה "תאונת עבודה" או "תאונה שאירעה במהלך העבודה". התובע הפנה לכך שלאחר התאונה לא פנה הנפגע לענף נפגעי עבודה, פנייתו הראשונה למוסד לביטוח לאומי הייתה כשנתיים לאחר התאונה, במסגרת תביעה לנכות כללית. עוד הסתמך התובע על כך שמעולם לא צוין שהתאונה הינה תאונת עבודה: לא בדיון מהדיונים שהתקיימו בפני הוועדות הרפואיות; לא במסמכי התביעות שהגיש הנפגע; אף לא בתביעת הפיצויים או בטופס הודעת הנפגע לחברת הביטוח אודות התאונה. לא זו אף זו. בהסכם הפיצויים שנחתם בין הנפגע לבין נתבעת 1, הצהיר הנפגע במפורש כי התאונה אינה תאונת עבודה (סעיף 4 להסכם הפיצויים).

10.  לטענת התובע, לא הביאו הנתבעות כל ראיה הסותרת את דברי הנפגע לפיהם לא אירעה תאונת הדרכים במסגרת העבודה, וכי באותו היום היה הנפגע בחופשה. זאת ועוד, לא הובאה כל ראייה באשר לבעלות ברכב, וביתר דיוק, באשר לכך שהרכב היה בבעלותו של הנפגע.

11.  התובע הוסיף כי דרישת השיבוב נשלחה לנתבעות עוד ביום 18.5.05,  ואף שהן לא פרעו את חובן בהתאם לדרישה, הטענה לכך שהתאונה הייתה תאונת עבודה נטענה לראשונה רק בשלהי שנת 2009 ולפיכך מדובר בגרסה כבושה שיש לדחותה. התובע הוסיף וטען כי דרישת השיבוב נשלחה לנתבעות עוד בשנת 2005, וככל שהנתבעות עדיין סברו שמדובר בתאונת עבודה, עמדו לרשותן שלוש שנים עד פטירתו של הנפגע על מנת ללבן עמו את הסוגיה.

12.  התובע התייחס לדוח החקירה שערך מר יוסף כ"ץ, שעליו ביססו הנתבעות את טענתן לכך שהתאונה הייתה תאונת עבודה, וטען שמדובר בראיה שאינה קבילה כיוון שדוח החקירה לא הוגש באמצעות עורכו, אף לא הוגש תצהיר של כותב הדוח. נטען שבדוח עצמו נאמר כי הוא אינו משקף את כל השיחות שהיו לחוקר עם הנפגע וכי " בצענו תמלול קטעים רלוונטיים מקלטת החקירה של התובע מ. ד. ". התובע ציין כי הדוח נערך לאחר שחלפה למעלה משנה מפניית הנפגע לענף נכות כללית, וזמן רב לאחר שנמסרה גרסתו הראשונה של הנפגע.

13.  אשר לתצהיריהם של מר משה רוזנטל ושל מר עודד ליזרוביץ טען התובע כי מדובר בעדות שמיעה.

14.  הנתבעות טענו מנגד כי התאונה הייתה תאונת עבודה, שאירעה במהלך העבודה, וברכבו של הנפגע, ולפיכך, בהתאם להוראות ההסכם, אין לתובע זכות שיבוב. עוד טענו כי לאחר שהנפגע נפטר, לא ניתן להזמינו לעדות בעניין זה ואין מנוס מלהסתפק במסמכים הקיימים. לטענתן יש לזקוף את העדר האפשרות לזמן את הנפגע לעדות לחובת התובע, אשר הגיש את התביעה בשיהוי ניכר.

15.  הנתבעות הוסיפו כי בתצהיר חוקר אשר שוחח עם הנפגע ביום 24.6.98 ציין הנפגע שהתאונה אירעה במהלך עבודתו כצלם עיתונות עצמאי בעיתון "קול העמק והגליל", בעת שנסע ממערכת העיתון לביתו להביא חומרים למערכת. הרכב שבו נסע הנפגע היה רכב שבבעלותו. הנתבעות הוסיפו וטענו כי עדות נפטר הינה חריג לכלל הפוסל עדות שמיעה, וכי עדות האלמנה הינה "רס גסטה".